What I Draw On
כשאני יושב מול מישהו, אני לא שולף "מתודה" מתוך מגירה. אני נשען על הרבה דברים שלמדתי — וחשוב מזה, שעברתי בעצמי. כל אחד מהם הוא כלי. לא אני משרת את הכלי, הכלי משרת את האדם שמולי, ברגע הנכון.
(The detailed descriptions below are in Hebrew.)
אימון (קואצ'ינג)
לא טיפים להצלחה. מבנה שמוצא את התשובות שכבר בתוכך.
למדתי קואצ'ינג בבית הספר "לוגוס", שמוכר על ידי לשכת המאמנים. וזה לא היה קורס "תעודה" של כמה סופי שבוע. זה היה תהליך ארוך ועמוק, אינטגרטיבי, שמשלב אימון קלאסי עם עבודה גוף-נפש — ובאמצע הלימוד אתה עובר גם תהליך אישי משלך. כי אי אפשר ללוות אדם דרך מקום שלא היית בו בעצמך.
למדתי שם אצל איילת לבנון, ואני אסיר תודה על מה שקיבלתי ממנה — אופן הקשבה, דיוק, ויחס לאדם ולא ל"מקרה". ומעבר לתיאוריה, עשיתי יותר ממאה שעות פרקטיקום: ליווי אמיתי של אנשים אמיתיים, תחת הדרכה. ושם, בשעות האלה, הבנתי שאימון הוא לא מה שאתה יודע — אלא מה שקורה בחדר.
אז מה זה אימון, באמת? אימון טוב הוא לא מישהו שנותן לך עצות. הוא מבנה. דרך מסודרת לקחת ערפל ולהפוך אותו למשהו שאפשר לעבוד איתו. אנחנו מתחילים ממשאלת לב — לא "יעד חכם", אלא מה אתה באמת רוצה, מתחת לכל מה ש"צריך". משם מחדדים מטרה.
ואז, לפני שרצים לעשייה, עוצרים על המשאבים שכבר יש לך: החוזקות, הערכים, מה שכבר עבד לך פעם. רוב האנשים מתחילים מהחסר. אני מתעקש להתחיל מהיש. רק אחרי זה בונים מפת דרכים, ומתחילים לעבוד על מה שחוסם — בכלים שמתאימים לרגע, לא לפי תבנית.
וזה ההבדל הגדול מטיפול: אימון מסתכל קדימה. הוא לא חופר בעבר כדי להבין למה אתה כמו שאתה. הוא שואל: מה עכשיו? מה הצעד הבא? איפה אתה רוצה להיות, ומה עומד בדרך. שניהם חשובים, אבל הם מסתכלים לכיוונים הפוכים.
רוב האנשים מתחילים מהחסר. אני מתעקש להתחיל מהיש.
ופה אני צריך להגיד מה שמרגיז אותי בתעשייה הזאת. הרבה ממה שמוכרים היום בשם "קואצ'ינג" הוא "חמש דרכים להצליח", "תודעת שפע בשלושה צעדים", סיסמאות שמרגישות טוב ולא נוגעות בכלום. זה לא אימון. זה טיח יפה. אימון אמיתי הוא עבודה, לא קסם.
ואני אגיד לך גם את הגבול של האימון, כי אני לא מאמין בלמכור כלי אחד כאילו הוא הכל. אימון לבדו היה דק מדי בשבילי. כי לפעמים אתה יודע בדיוק מה לעשות, יש לך תוכנית מושלמת — ופשוט לא עושה. שם המתודה נגמרת. שם, במקום שבו הידע לא מספיק, מתחילה החברותא.
חברותא
שניים שלומדים זה את זה. שותפות, לא מורה-תלמיד.
חברותא היא מילה מהמסורת. בבית המדרש, שני אנשים יושבים מול אותו טקסט ולומדים אותו ביחד — לא אחד מלמד והשני סופג, אלא שניים ששואלים, מתווכחים, חולקים, ומחדדים זה את זה. אף אחד לא "מעל". שניהם בתוך הלימוד, וכל אחד רואה מה שהשני מפספס.
לקחתי את המילה הזאת, והחלפתי את הטקסט באדם עצמו. אתה הטקסט. החיים שלך הם הטקסט. ואני לא קורא אותך מלמעלה, כמומחה שמאבחן מקרה — אנחנו קוראים אותך ביחד, צד לצד, מתבוננים באותו דבר משתי זוויות.
וזה לא הבדל סמנטי. זה משנה את כל מה שקורה בחדר. ברגע שאני לא "המומחה שיודע" אלא שותף ללימוד, נופלת ההגנה. אתה לא צריך להוכיח לי שאתה בסדר, ואני לא צריך להעמיד פנים שיש לי את כל התשובות. נשארים שני בני אדם אמיתיים מול שאלה אמיתית.
אתה הטקסט. ואני לא קורא אותך מלמעלה — אנחנו קוראים אותך ביחד.
למה בכלל צריך שניים? כי אי אפשר לשמוע את הקול של עצמך מבחוץ. הקול שעוצר אותך מדבר בדיוק בקול שלך, אז קשה לזהות אותו כשאתה לבד — הוא נשמע פשוט כמו "המציאות". שותף שומע אותו מבחוץ. הוא יכול להגיד "שמת לב מה אמרת עכשיו?", ופתאום אתה שומע את עצמך בפעם הראשונה.
וזה גם השם של כל מה שאני עושה: חברותא לעשייה. כי הלימוד הזה לא נשאר על הדף ולא נגמר בתובנה יפה. שני אנשים לומדים — ואז יוצאים לפעולה ממשית בעולם. בלי העשייה, חברותא היא עוד שיחה נעימה. עם העשייה, היא הופכת לדבר שמשנה חיים.
יושרה (אינטגריטי)
להגיד מה שאתה חושב, ולעשות מה שאמרת.
זאת התשתית מתחת לכל השאר. ברנר כתב "בזכות האמת ובגנות הטיח", ואני חי לפי זה. טיח זה כל מה שאנחנו מורחים על הקירות הסדוקים כדי שזה ייראה בסדר — "אני בסדר", "הכל טוב", "עובד על משהו גדול". ובלי לקלף את הטיח, אי אפשר לבנות כלום. אתה לא בונה על קיר מטויח שמתחתיו סדק.
ואני לא מדבר על זה מבחוץ. רוב חיי דיברתי בצרימה — אמרתי מילים שלא היו אמת, התנהגתי כדי שיחשבו עליי טוב, בלי לדעת בכלל מה אני באמת מרגיש. זה עלה לי ביוקר: זוגיות שהתפרקה כי שמרתי הכל בבטן, עבודות שעזבתי כי לא ידעתי להגיד מה מפריע לי. אז כשאני מדבר על יושרה, אני מדבר ממקום של מי שחי שנים בלעדיה.
יושרה אצלי זה דבר פשוט ומאוד לא קל: אני אומר מה שאני חושב, ועושה מה שאמרתי שאעשה. ואני מבקש את זה גם ממך. זה החוזה הלא כתוב של החברותא — שנינו מתחייבים לאמת, גם כשהיא לא נעימה.
ופה חשוב לדייק, כי "תגיד את האמת שלך" נשמע למישהו כמו רישיון להטיח בפרצוף כל מחשבה. זה לא זה. אינטגריטי הוא לא גסות רוח, וגם לא לשפוך הכל על כל אחד. יש הבדל בין לדבר את עצמך לבין לפרוק את עצמך. אפשר לבחור מה לשתף ומה לא — ועדיין להיות שלם. השאלה היא לא כמה אתה אומר, אלא האם מה שאתה כן אומר בא ממך.
בלי יושרה, כל הכלים האחרים הם רק טכניקות. איתה, הם הופכים לעבודה אמיתית.
ואני לא יושב מולך כמי שגמר עם הטיח. גם אני מטייח, כל יום. אני לא גורו ששרף את כל השקרים שלו. אבל אני מכיר את הטיח מקרוב — כי הוא שלי — ולכן אני יודע לזהות אותו. אצלך, ואצלי. וזה כל ההבדל: לא לחיות בלי סדקים, אלא להפסיק להעמיד פנים שאין.
תיאטרון
לשחק את מה שאי אפשר עוד לדבר.
הושפעתי עמוקות מנולה צ'לטון, שראתה בתיאטרון לא בידור אלא עבודה — על העצמי ועל החברה. תיאטרון אצלה היה דרך לחשוף אמת, לא להסתיר אותה. וזה נשאר איתי: ההפך מ"להעמיד פנים". כשאתה משחק משהו, אתה דווקא מפסיק לשחק.
כי יש דברים שהמילים לבדן לא מצליחות להחזיק. אתה יכול לדבר על הפחד שלך שעה שלמה, לנתח אותו, לדעת בדיוק מאיזה גיל הוא — ועדיין להישאר בדיוק באותו מקום. הראש הבין; הגוף לא זז. תיאטרון עוקף את הראש ופונה ישר לגוף.
בחדר זה יכול להיות לשחק את הפחד שלך כדמות. לתת לו שם, קול, הליכה. להגזים אותו עד שהוא נעשה מגוחך — ופתאום צוחקים עליו, ומי ששלט בך הופך לדמות קומית קטנה. או לשחק שיחה שאתה מפחד לקיים: אני אהיה האדם השני, ואתה תתאמן להגיד את מה שלא העזת. הגוף לומד שאפשר. ואחרי שהגוף יודע שאפשר — גם במציאות אפשר.
כשאתה משחק משהו, אתה דווקא מפסיק לשחק.
יש בזה משהו עתיק. ילד שראה משהו מפחיד משחק אותו שוב ושוב עם הבובות, עד שזה נעשה נסבל. זה לא בריחה — זאת הדרך של בני אדם לעכל את מה שגדול מהם. תיאטרון עושה את אותו דבר למבוגרים: נותן לנו לגעת במה שמפחיד מתוך מרחק בטוח של "כאילו", ומשם להעז.
מוזיקה
מה שלא נכנס במילים, נכנס בצליל.
מוזיקה ליוותה אותי בכל הדרך, גם — ואולי במיוחד — בימים הכי חשוכים. היו תקופות שבהן הדבר היחיד שהחזיק אותי היה לשבת עם גיטרה ולשיר. הרבה פעמים מה שלא הצלחתי להגיד, הצלחתי לשיר. יש מקומות בנפש שמילה ישירה פשוט לא מגיעה אליהם, ודווקא לחן, קצב או שיר — נכנסים מהדלת האחורית.
ואני מכיר גם את הצד השני שלה. הרבה מהשירים שכתבתי יצאו מזויפים, כי באמצע הכתיבה כבר חשבתי "מה יחשבו עליי כשישמעו את זה". אז גם המוזיקה יכולה להיות טיח. ודווקא בגלל זה אני יודע לזהות מתי היא אמיתית — מתי צליל בא ממקום נקי, ומתי הוא מופע.
בליווי זה לא תמיד אומר לנגן. לפעמים זה פשוט להקשיב לקצב של אדם — איפה הוא נעצר, איפה הוא ממהר, איפה הקול שלו נחנק. בני אדם הם מוזיקה. יש להם טמפו, יש להם שתיקות, יש רגעים שבהם הלחן הפנימי לא מסתדר עם המילים שיוצאות מהפה. אני לומד להקשיב לזה.
ולפעמים זה שיר אחד, שמדבר בדיוק את מה שאדם לא ידע איך לומר. אתה שומע שורה, ופתאום הדמעות עולות, ואתה לא יודע למה — כי השיר אמר את האמת שלך לפני שהיית מוכן להגיד אותה בעצמך. המוזיקה היא עוד שפה. ולפעמים היא השפה הכי כנה שיש לנו.
כתיבה
לתת לדבר שם — ולשחרר אותו.
ביאליק כתב שמתן שם לדבר משחרר אותו, וזאת בדיוק העבודה של הכתיבה. כל עוד דבר נשאר ערפל בתוכך — תחושה מעורפלת, חרדה בלי כתובת, "משהו לא טוב" — הוא שולט בך. הוא גדול וחסר גבולות. ברגע שאתה מנסח אותו במשפט אחד, הוא מקבל צורה. ודבר שיש לו צורה, אפשר להסתכל עליו, להזיז אותו, לבחור מולו.
אני נותן הרבה תרגילי כתיבה בין מפגשים — וזה לא "יומן" סתם. זאת כתיבה ממוקדת. לנסח פחד במשפט אחד, בלי "אבל" ובלי הסבר. לכתוב מכתב שלעולם לא תשלח, למישהו שאתה צריך להגיד לו משהו. לתת שם לדבר שאין לו שם. לכתוב את החוק הסמוי שאתה חי לפיו, ולראות אותו שחור על גבי לבן.
כל עוד דבר נשאר ערפל בתוכך, הוא שולט בך. ברגע שנתת לו שם — אתה מקבל בחירה.
כי כתיבה היא לא רק תיעוד. כתיבה היא חשיבה. אתה לא יודע מה אתה חושב עד שאתה מנסה לכתוב את זה — ואז מגלה שחצי ממה שחשבת שאתה חושב מתפורר ברגע שמנסים לנסח אותו, וחצי אחר, שלא ידעת שיש לך, פתאום עולה על הדף.
ויש בזה גם הקלה פיזית כמעט. להוציא את הבלגן מהראש ולהניח אותו על הנייר. כל עוד הכל מסתובב בפנים, אתה גם הסערה וגם זה שנמצא בתוכה. ברגע שזה על הדף, אתה יכול סוף סוף לעמוד צעד אחד מהצד, ולהסתכל.
מיינדפולנס ומדיטציה
לשים לב לפחד ולנהל אותו — לא להתנהל על ידו.
מדיטציה לימדה אותי את הדבר הכי חשוב שאני יודע: שיש רווח. בין מה שקורה לי לבין איך אני מגיב לזה. פרנקל קרא לזה החופש האחרון של האדם — שאפשר לקחת ממנו כמעט הכל, חוץ מהבחירה איך להתייחס למה שקורה לו. וברווח הזה, הקטן, יושב כל החופש שלנו. רוב הסבל שלנו הוא בעצם תגובה אוטומטית שקופצת לפני שהספקנו לבחור.
בפועל זה אומר ללמוד לשים לב. להרגיש את הפחד עולה בגוף — את הבטן שמתהפכת, את הנשימה שמתקצרת, את החום שעולה לפנים — ולא לברוח ולא להישלט. רק להתבונן. להגיד בשקט "אהה, הנה הפחד", כמו שמזהים מזג אוויר.
כי יש הבדל עצום בין להיות הפחד לבין לראות את הפחד. כשאתה הפחד, אין אותך — יש רק אזעקה. כשאתה רואה אותו, נשאר מישהו שמתבונן. וברגע שיש מתבונן, יש בחירה. אתה כבר לא חייב לעשות מה שהפחד אומר. אתה יכול לשים לב אליו, לכבד אותו, ולזוז בכל זאת.
יש הבדל עצום בין להיות הפחד לבין לראות את הפחד.
וזאת לא "רגיעה". אני לא מלמד אנשים להירגע. אני מלמד אותם להיות נוכחים — וזה משהו אחר לגמרי. נוכחות זה לא לברוח מהקושי, אלא להיות בו בלי שהוא יסחוף אותך. זה ההבדל בין לחיות על אוטומט, מגיב-מגיב-מגיב, לבין לחיות מתוך בחירה.
NVC — תקשורת מקרבת
מתחת לכעס יש צורך. מתחת לתלונה יש בקשה.
תקשורת מקרבת, השיטה של מרשל רוזנברג, נשענת על תובנה אחת פשוטה ומהפכנית: שמתחת לכל כעס, ביקורת או תלונה — יש רגש, וצורך, שמחפשים להישמע. אנחנו רק לא תמיד יודעים להגיד אותם ישר. אז במקום "אני מרגיש שאתה לא מתחשב", שזה בעצם האשמה, לומדים להגיע ל"כשזה קרה, הרגשתי בודד, כי חשוב לי שיראו אותי".
רוזנברג מפריד בין כמה דברים שאנחנו נוטים לבלבל: בין תצפית להערכה (מה קרה באמת מול הפרשנות שלי), ובין בקשה לדרישה (משהו שאני מבקש מול משהו שאני כופה). זה נשמע טכני, אבל זה משנה הכל — כי רוב הריבים שלנו הם בעצם שני אנשים שמדברים בהאשמות, כשמתחת לשתיהן יש שני אנשים פגועים שרק רוצים שיראו אותם.
זה הכלי שבו אני מקלף את הצרימה בין מה שאדם אומר למה שהוא מתכוון. ישבתי פעם עם מישהי שדיברה איתי על כמה היא כועסת על האנשים שעובדים איתה — כועסת, כועסת, כועסת. הקשבתי, ושמתי לב שהגרון שלה חסום. עצרנו. ומתוך השקט אמרתי לה: אני לא חושב שאת כועסת. אני חושב שנעלבת. שהם פגעו בך.
דמעות עלו לה בעיניים. היא אמרה: אתה צודק. וכאן הדבר החשוב — עד אותו רגע, כל התוכניות שלה נבעו מכעס: איך להחזיר, איך להילחם. ברגע שמצאנו שמתחת לכעס יש פגיעה, מה שצריך לעשות השתנה לגמרי. כי כעס רוצה להחזיר, ופגיעה רוצה שיראו אותה. שני דברים שונים, שמובילים לשתי פעולות שונות לחלוטין.
כשמכוונים את המילה למקום האמיתי, גם הפעולה הולכת למקום אחר.
ולכן NVC הוא לא רק כלי לשיחות עם אחרים. הוא קודם כל כלי לשיחה עם עצמך. ללמוד לשאול, כשעולה בי כעס או תלונה: רגע, מה הרגש האמיתי פה? איזה צורך שלי לא נענה? ברגע שאתה יודע את זה, אתה כבר לא מתפוצץ על האדם הלא נכון, ולא בונה חצי חיים על בסיס רגש שבכלל לא היה הרגש האמיתי.
CBT — טיפול קוגניטיבי-התנהגותי
מחשבות יוצרות רגשות. ואת המחשבות אפשר לבדוק.
CBT נשען על תובנה פשוטה ועוצמתית: לא האירוע קובע איך נרגיש, אלא המחשבה שלנו עליו. שני אנשים מקבלים את אותה הודעה יבשה מהבוס — אחד נכנס לחרדה, השני בכלל לא שם לב. אותו אירוע, שתי מחשבות, שני רגשות. וזה אומר שאם נשנה את המחשבה, נשנה את הרגש — וזה כבר משהו שאפשר לעבוד איתו.
ובין מחשבה לרגש יש מקום לבדיקה. "אני לא שווה." "אם אבקש, אהיה לנטל." "אם אכשל, זה הסוף." "העולם מסוכן." אנחנו חיים את המשפטים האלה כאילו הם עובדות. אבל הם לא עובדות — הם מחשבות. ואת מחשבה אפשר לעצור עליה ולשאול: רגע, זה באמת נכון? תמיד? יש לי הוכחה? או שזה פשוט קול ישן שאני מאמין לו מתוך הרגל?
CBT מיפה גם דפוסי עיוות נפוצים — "הכל או כלום", "אסון תמידי", "קריאת מחשבות" (אני בטוח שהוא חושב עליי X), הכללת יתר. כשאתה לומד לזהות את הדפוסים האלה, אתה מתחיל לתפוס את עצמך בזמן אמת: "רגע, זה 'הכל או כלום' שלי מדבר עכשיו", ופתאום יש לך בחירה במקום שבו קודם הייתה רק תגובה.
המשפטים שאתה חי לפיהם הם לא עובדות. הם מחשבות. ואת מחשבה אפשר לבדוק.
אני משתמש בזה כדי לחשוף פרדיגמות — את החוקים הסמויים שאנחנו חיים לפיהם בלי שבחרנו בהם. אני מקשיב לאמירה טעונה, ועוצר עליה. ושואל "למה". ואז עוד "למה". "מאיפה למדת את זה?", "מה בדיוק?", "תנסח לי את זה במשפט אחד". מקלפים שכבה אחרי שכבה, עד שמגיעים למשפט החד שיושב בבסיס.
וברגע שהמשפט הזה על השולחן — חצי מהעבודה כבר נעשתה. כי פרדיגמה שראית, אתה כבר לא חייב לציית לה בעיניים עצומות. ופה אני רוצה לדייק: זה לא "חשיבה חיובית". אני לא מחליף לך אמונה שלילית בסיסמה חיובית. אני עוזר לך לראות את המחשבה כמחשבה — ומשם, לבחור מחדש בעיניים פקוחות.
DBT — טיפול דיאלקטי-התנהגותי
לקבל את עצמך כמו שאתה — ובו בזמן לעבוד להשתנות.
DBT פותח על ידי מרשה לינהן, מתוך עבודה עם אנשים בכאב רגשי עמוק — אנשים שהרגש אצלם בא בגלים גדולים וקשים. ובלב השיטה יש מילה אחת: דיאלקטיקה. החזקה של שני דברים שנראים סותרים, ביחד, באותו זמן. ובמקרה הזה, שני הדברים הם: קבלה ושינוי.
וזה נוגע בי עמוק, כי חייתי שנים את המלחמה בין השניים. קול אחד אמר "אתה שבור, תתקן את עצמך". קול שני אמר "תקבל, זה מה שיש, ככה אתה". ושניהם הרגישו נכון, ושניהם הרגישו לא מספיק. DBT אומר את הדבר שלקח לי שנים להבין: שניהם נכונים. אתה בסדר בדיוק כמו שאתה — וגם יכול לצמוח. זה לא או-או. זה גם-וגם.
לא "תקבל את עצמך" או "תשתנה". שניהם. ביחד.
מהדיאלקטיקה הזאת יוצאות ארבע משפחות של כלים מאוד מעשיים: קשב (להיות נוכח), עמידוּת במצוקה (לעבור רגע קשה בלי להחמיר אותו), ויסות רגשי (להבין רגש, ולהשפיע עליו), ויעילות בקשרים (לבקש, לסרב, ולשמור גם על הקשר וגם על עצמך). זה לא תיאוריה — אלה מיומנויות שאפשר לתרגל, כמו שריר.
הכלי שאני הכי נשען עליו ממנו הוא עמידוּת במצוקה. כי יש רגעים שאי אפשר "לפתור" — הגל גדול מדי, הרגש מציף, וכל ניסיון לנתח רק שופך שמן על האש. ברגעים האלה אין מה לעשות חכם. יש רק לעבור את הגל בלי לשרוף את הבית. אני מכיר את הרגעים האלה מבפנים, ואני יודע שהם עוברים — וזה בדיוק מה שצריך לדעת כשנמצאים בתוכם.
אז בחדר, כשמישהו מוצף, אנחנו לא רצים לנתח. קודם רוכבים על הגל ביחד, נושמים, נשארים. רק אחרי שהמים נרגעים — חושבים. כי אי אפשר לחשוב בתוך סופה. ומעבר לכלים, הדיאלקטיקה היא בעיניי דרך חיים שלמה: היכולת להחזיק שתי אמיתות שנראות סותרות — שיש סכנה בעולם וגם הרבה טוב, שאתה שלם וגם בדרך, שזה כואב וגם יעבור. החיים האמיתיים תמיד גרים שם, בין השניים.
לוגותרפיה
לא 'למה זה קורה לי' — אלא 'מה זה דורש ממני עכשיו'.
ויקטור פראנקל בנה את הלוגותרפיה אחרי אושוויץ. הוא איבד שם כמעט את כל מי שאהב, וכתב ספר קטן שמתעקש על דבר אחד: גם כשלקחו ממך הכל — את הבית, את הגוף, את האנשים — נשאר לך החופש האחרון לבחור איך אתה עומד מול מה שקרה לך. את זה אף אחד לא יכול לקחת. ומשם הכל מתחיל.
פרויד אמר שאנחנו מונעים מתשוקה. אדלר אמר שמכוח. פראנקל אמר משהו שלישי: בני אדם מונעים מחיפוש משמעות. לא אושר — אושר הוא תופעת לוואי, הוא בא כשאתה עסוק במשהו שגדול ממך. מה שאנחנו באמת מחפשים זה סיבה לקום בבוקר. וכשהיא נעלמת, שום כמות של תענוג לא ממלאת את החור.
וזה הדבר שתפס אותי, כי את החור הזה חייתי. בתקופות הכי שחורות שלי לא חיפשתי שיהיה לי כיף. חיפשתי בשביל מה. למה לקום, אם בלילה ישנתי באוטו. פראנקל לא ניחם אותי — הוא הפך לי את השאלה. לא 'למה זה קורה לי', אלא 'מה זה דורש ממני עכשיו'. וזה הזיז משהו שתרופה לא הזיזה.
אל תשאל מה המשמעות של החיים שלך. החיים שואלים אותך — ואתה עונה במעשה.
כי לוגותרפיה אומרת שמשמעות היא לא רעיון יפה שמסתובב בראש. אתה לא מוצא אותה במחשבה, אתה עונה עליה במעשה — דרך משהו שאתה יוצר, דרך מישהו שאתה אוהב, ודרך העמדה שאתה לוקח כשאי אפשר לשנות את הכאב. תמיד יש פעולה. תמיד יש איך לענות.
ופה זה נפגש בדיוק עם מה שאני עושה. חברותא לעשייה — זה אותו דבר במילים שלי: שהמשמעות לא נשארת כתובה על הדף, היא יוצאת לעולם דרך עשייה. אני לא בא לתת לך 'את הסיבה לחיות'. אני יושב איתך עד שאתה שומע את השאלה שהחיים שלך שואלים אותך — ועד שאתה מתחיל לענות עליה, לא במילים, אלא בצעד.